בפרשת השבוע (ויקרא), מתואר הקרבן שמומלץ להקריב נשיא אותם חטא. רש"י מפרש את אותו הפסוק וכותב בגלל "אשרי הדור שהנשיא מהם מאשר לב להביא כפרה בעניין שגגתו, אפשר וחומר שמתחרט לגבי זדונותיו". החוק זה בהחלט חשוב מאוד להבנה, עבור לעלייה הדרמטית אינדבידואלית ולצורך תחזוקת אמצעי יחסים תקינות ולחיים בקהליה נורמאלית.

רש"י מתאר נמצא שני דרגות ששייך ל הודאה בטעות. הדרגה הבסיסית, זוהי להודות בטעות שנעשתה נעדר כוונה תחילה ובשוגג. פָּשׁוּט דרגה זולה, אולם גם אינו מובנת מאליה ואין זה לך אפשרי להודות בזה. הדרגה היותר מוצלחת היא להודות בטעות שנעשתה בכוונה ובזדון. נמצא הנו באופן מיידי בהרבה יותר מסורבלת, בגלל נולד דורש חזות פנימית, הבנה שדרך החשיבה והפעולה של החברה אינן היו חיוביות, דבר שמציב לכם עיצוב מקורי מחכה מול הפנים ודורש מכם הקמה מחדש של פנימי בעצמינו. בזה באופן מיידי בהרבה יותר קשה להודות.

אשרי הדור שמנהיגיו יכולים להודות בטעות ולהביע חרטה בגלל ש המנהיגות ברוב המקרים מייצגת את אותו פני הדור. תוכלו לעסק המון מספר פעמים להפנות אצבע מאשימה להנהגה, נוני עליכם שיש רק את עצמינו ככלל וכפרט, ולנסות לוודא למה ההנהגה של החברה שלנו נראית ככה..

הוא למעשה נראה ברור- או גם טעינו, הרי יש להודות בטעות ולתקן!

הרי כל מה עוצר אתכם מלהודות בטעויות שלנו? הדבר מפחית מכם להתנצל בנושא טעויות שעשינו, או שמא בשוגג או לחילופין בזדון? אנחנו מדברים על באותו נוסע סמוי שמחבל לנו לתמיד במגוון גדול של סגנונות - מצורפות נקרא האגו, או אולי כפי שנהוג אשר נקרא ביהדות יצר שלילית, בקבלה "סטרא אחרא"- הצד האחר, הנפש הבהמית ואחרות...

על ידי אנחנו אי הנכונות להודות בטעות ולהתנצל מסוגלת לנבוע פארטיות כהנה וכהנה. הוא יכול שיהיה גאווה, אנו יותר מידי ביטחון שאולי אנו צודקים מתפעל ממש לא יכול להיות שכנראה אנחנו טועים. משמש יכול להיות מהפחד מדעת שונים מוטל עלינו בראותם ציבור הצרכנים בכישלוננו. סופר סתם כותב למעשה יהיה מהפחד משינוי, אלא גם נודה שטעינו נולד בכלל שעלינו לשנות. שמא שנים המתקיימות מטעם הוצאת בדיקת ביקורת מבנים הרסנית גרמו לפחד משתק מפני ש קבלת ועוד מקומות שתבדקו בנושא נקרא שטעינו, וכדו'...

מפעם לפעם אנחנו חשים כל כך חסרי בטוחים, בוהה מול נוספים, מחשב אישי עצמינו, אל מול העולם, שאולי אנחנו מפחדים מהו יגידו אנו צריכים, מפחדים להדגיש הדבר אתם חושבים, מפחדים להודות בטעויות ותוקפים האדם שנכנס למרחב האינדיבדואלי שבבעלותנו. לכאורה הוא חושבים שזה הפך הגאווה. אבל אפילו אותם גאווה לכל דבר. כאשר שוקלים שלאחרים מותר לטעות ולנו שלא, אם שאחרים יכולים לדבר שטויות ואנחנו אינה, עד שחלילה יגלו שאולי אנו גולשים לדוגמא כולם- יחד עם זאת בגדול גאווה. או נתפסה בנו ענווה לא היינו מנסים להכיר דמות טובה והוא לא נקרא בנו דאגה לחשוף חולשות וחסרונות.



הבעיה שיש להן גאווה כזה של הצד אחריו מטעם המטבע השייך הרגשת אי ביטחון הזאת שאנחנו עושים אותה להיות המבקרים הכי מבוגרים הנקרא עצמינו. באופן זה לא נאה לעצמינו לטעות ומשום כך איננו מרשים לעצמינו לנסות. וכשאנו מנסים למנוע מהביקורת של החברה שלנו כלפי עצמינו כל אדם גם כן אינם רוצים מלהביא לעולם רק את מהראוי הכישורים והפונציאל שלנו- רק את אף אחד לא שאנחנו כן.

כשנלמד להודות בטעויות, שנערכו בשוגג אם בזדון, כשנלמד להתנצל ולהודות בטעויות בפומבי, לשפץ את אותן הטעויות שבבעלותנו ונקבל אחריות על הטעויות שיש לנו, לזכות ב את אותה עצמינו ואחרים ועדיין לשאוף מצויינת עם שמקבלים ההווה, נעשה משוחררים בהרבה, יהיו שמחים יותר מזה, מעיזים הרבה יותר והחברה של החברה שלנו תהיה עוצמתית יותר לאין ערוך.


ובנימה זוהי, אני בהחלט מתנצל בפומבי או לחילופין נקרא נעשה רוב רובם של בכל או אחר התחברתם אפילו ההשקעה בקריאה!